ימין נ' בני אור אחזקות בע"מ ואח'

פסק דין

ההליכים והאירועים הרלבנטיים :

לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ (כב' הרשם צחי אלמוג) מיום 2.8.10 בתיק הוצל"פ 26-10806-04-5.

המבקש זכה במכר מקרקעין בהליכי כינוס שננקטו בהוצל"פ כנגד המשיבה 1 (להלן: "החייבת"). במסגרת בר"ע שהוגשה לבית המשפט גובש ביום 22.3.10 הסכם שקבל תוקף של פסק דין ולפיו החייבת תוכל לפדות המקרקעין אם תעמוד בהסדר עם הנושה המובטח ותשלם למבקש פיצוי בסך של 520,000 ₪ (להלן :"פסק הדין"). המבקש טען בפני רשם ההוצל"פ כי החייבת לא עמדה בפסק הדין, הן בהתייחס להסדר עם הנושה המובטח והן בתשלום כלפיו. מנגד נטען כי המבקש סיכל כל נסיון של החייבת לבצע התשלום לידיו וזאת כדי לזכות במקרקעין.

רשם ההוצל"פ קיים דיון במעמד הצדדים וקבע בהחלטתו נשוא הבר"ע כי החייבת קיימה את פסק הדין שכן פעלה בסבירות ובתום לב כדי לבצע התשלום למבקש ואף פנתה לרשם ההוצל"פ בבקשה לקבל הוראות כיצד לנהוג והמבקש נמנע מלאפשר התשלום. עוד קבע הרשם כי :

"עו"ד ימין נמנע מלחזור ולמסור את מספר חשבון הבנק, לא השיב לפניות הטלפוניות של החייבת שהיו בעוד מועד והתעלם מפניות כונס הנכסים. גם אם פסק הדין קבע מועד מוגדר עדיין כפוף הדבר לחובה לפעול בתום לב. אף שפסק הדין לא הטיל חיוב פוזיטיבי על עו"ד ימין, הרי שמכוח חובת תום הלב יש לקרוא מכללא את החובה לנהוג בתום לב כדי לאפשר לצד המעונין לקיים את פסק הדין. אני סבור כי עו"ד ימין לא נהג לפי חובה כך, ולמצער, נראה כי ניסה לסכל את קבלת התשלום במועד, אף אם במחדל."

במסגרת הבקשה להארכת מועד נטען כי החלטת רשם ההוצל"פ נשלחה למשרד המבקש (שהוא עו"ד) ולמשרד בא-כחו ביום 4.8.10, אולם ב"כ המבקש נישא ביום 3.8.10 והיה בחופשה עד יום 1.9.10. נטען כי גם משרד המבקש היה בחופשה עד יום 1.9.10.

בנוסף, נטען כי גם המבקש וגם בא-כחו סברו בטעות כי המועד האחרון להגשת הבר"ע הוא יום 20.9.10 (ביום בו הוגשה) וזאת נוכח העובדה שלא כמו תקנות בית המשפט, תקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצל"פ") קובעות כי פגרת בית המשפט תבוא במניין הימים.

המשיבים הגיבו לבקשה. בהתייחס לטענה כי משרדי המבקש ובא-כחו היו בחופשה, נטען כי כונס הנכסים שלח את ההחלטה בפקס למשרדי המבקש ובא-כחו ומשלוחי הפקס אושרו ע"י מזכירות כ"א מהמשרדים, כך שהמשרדים היו פעילים ולא בחופשה. בנוסף, אף אם עוה"ד לא פקדו את משרדיהם אין בכך כדי להצדיק הארכת מועד.

עוד טענה החייבת כי מדובר ב"מעשה עשוי" שכן כבר התקשרה בעסקאות בנוגע למקרקעין ונרשמו הערות עליהם ואף התחייבויות כלפי צדדים שלישיים. החייבת הבהירה כי בכוונתה לעמוד בהסדר עם הנושה המובטח באמצעות מימוש המקרקעין ועל כן פעלה בדחיפות למימושם.

דיון והכרעה :

תקנה 119(ה) לתקנות ההוצל"פ קובע כי יש להגיש בר"ע בתוך 20 יום ממתן ההחלטה או מיום המצאתה. תקנה 128(ב) לתקנות ההוצל"פ קובעת כי ימי הפגרה יבואו במניין הימים בבקשות מסוג זה. הסמכות להאריך מועד שנקבע בחיקוק נתונה לבית המשפט בהתאם לתקנה 128(א) לתקנות ההוצל"פ המפנה לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת כי ניתן להאריך מועד שנקבע בחיקוק מטעמים מיוחדים. האם קיים טעם מיוחד במקרה דנן ?

לא מצאתי כי העובדה שנטען שהמבקש (שהוא עו"ד כאמור) ואף בא-כחו שהו בחופשה, כדי להוות טעם מיוחד. אין עסקינן באירוע שאינו בשליטת בעל הדין. מדובר במי שמנהלים משרדי עו"ד פעילים וכאמור בתגובות, משלוח הפקס אושר ע"י מזכירות כל אחד מהמשרדים, כך שאלו יכלו ליצור עמם קשר ע"מ ליידעם בדבר.

באשר לטעות במניין הימים, ככלל, טעות של עו"ד אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. נכון הוא שכפי שנטען ע"י המבקש, במהלך השנים רוככה ההלכה וזאת בהתחשב בנסיבות שבהן היה מקום להעדיף את עניינו של הטועה על פני עניינו של הצד שכנגד ובית המשפט מצא שלא היתה פגיעה ממשית בהסתמכות של הצד שכנגד על חלוף המועד. יפים לענין זה הדברים שנאמרו ברע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1) 746, 747 כדלקמן :

"בעבר נהג הכלל כי טעות שבחוק של עורך דין אינה משמשת, בדרך כלל, צידוק לאיחור המועד (ראו: בר"ע 45/76 מדינת ישראל נ' פלורנס, פ"ד ל (2) 617; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמ' 891). כך גם עצם היותו של האיחור קטן אין בו בלבד כדי להצדיק הארכת המועד (ראו: י' זוסמן, בספרו הנ"ל , בעמ' 897). לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה, למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה."

(ראה גם : בש"א 6708/00 יוסף אהרן נ' אהרון אמנון, פ"ד נד(4) 702 , 705-706 ובש"א 5326/03 ברזילי נ' יוניברסל וידיאו סקיוריטי, תק-על 2003(1) 3841).

במקרה דנן, אמנם המבקש שלח ביום 15.9.10 הודעה לכונס הנכסים כי בכוונתו להגיש ערעור, אך במועד זה כבר חלף המועד החוקי להגשת הערעור. החשוב מכך הוא שבטווח הזמן ממתן החלטת רשם ההוצל"פ ועד למועד זה, צד ג' שהתקשר עם החייבת בהסכם לגבי המקרקעין כבר שילם תשלומים בגין ההסכם (ונטען שאלו הועברו לנושה המובטח של החייבת) וביום 25.8.10 (בתום המועד החוקי להגשת הערעור) כבר רשם ההערה בגין ההתחייבות (ראה תדפיס רשם החברות שצורף כנספח ו' לתגובת החייבת). על כן לא ניתן לומר כי בנסיבות דנן ההודעה שללה את ציפייתו של בעל הדין שכנגד או שעוצמת הפגיעה בציפיית המשיבים פחותה.

לא נעלם מעיני כי התקשרות החייבת עם צד ג' נעשתה לפני החלטת הרשם, אולם משלא עוכבה החלטת הרשם וחלף זמן רב ממנה, סבורני שעסקינן ב"מעשה עשוי" ומעורבים כבר צדדים שלישיים שאינם צד בהליך. די בכך כדי לדחות את הבקשה (ראה בענין זה: רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' רו"ח טרבלסי, פ"ד נז(5), 481).

גם אם אם הייתי מגיע למסקנה אחרת בנוגע להארכת המועד, ספק רב בעיני אם היה מקום לקבל את בקשתו לגופא. אבהיר. עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטת רשם ההוצל"פ, שעיקר קביעתו היא כי המבקש סיכל ביצוע תשלום לידיו. עסקינן בערעור על קביעות עובדתיות של רשם ההוצל"פ, העדים נחקרו בפני הרשם וזה קבע ממצאים עובדתיים בנוגע לנסיונות החייבת ליצור קשר עם המבקש ע"מ להעביר אליו את התשלום. כבר נקבע כי בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ששמעה את העדים (ראה לדוג' : ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225 , 230; ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, תק-על 98(2) 1235, 1240; ע"פ 9352/99 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1841, 1844).

סיכום :